"לא, זה מה שהתכוונתי": מה עושים כשהמטופלת דוחה שיקוף
שמת לב לפער. ביקשת רשות, ניסחת בעדינות, ושיתפת. והיא עונה: "לא, זה בכלל לא זה".
זה רגע שמערער גם מטפלות מנוסות. האם טעיתי? האם פגעתי? האם זו "התנגדות"? ובעיקר, מה אומרים עכשיו?
"לא" הוא לא כישלון
קודם כול, כדאי לזכור ש"לא" הוא תשובה מלאה וחשובה. הוא אומר שהיא מרגישה מספיק בטוחה כדי לא להסכים איתנו. זה סימן טוב לקשר.
"לא" יכול לומר הרבה דברים שונים:
טעינו. פשוט ראינו משהו שלא שם. זה קורה, וזה בסדר.
עוד לא הזמן. משהו נכון, אבל קרוב מדי, מהר מדי.
ההגנה עוד נחוצה. השכבה הראשונה שומרת על משהו, ויש לכך סיבה טובה.
משהו ביחסים. אולי הרגישה שאנחנו "יודעות יותר טוב", והתשובה היא על הקשר ולא על הקלף.
אנחנו לא באמת יודעות איזו מהאפשרויות נכונה, ולא צריך לנחש. מה שחשוב הוא איך אנחנו מגיבות.
איך להגיב: חמישה צעדים
לקבל באמת. "הבנתי, תודה שאמרת. משמח אותי שאת יכולה לתקן אותי." בלי "אבל", בלי להסביר שוב ובלי לנסות לשכנע.
לחזור למילים שלה. "אז מה כן נכון בשבילך כשאת מסתכלת על הקלף?" הסמכות חוזרת אליה.
לא לחזור על השיקוף. גם אם נראה לנו שהוא מדויק. אם יש בו משהו, הוא יחזור מעצמו.
לשים לב לקשר. אם משהו בשיחה השתנה, אפשר לשאול: "איך היה לך כששיתפתי את מה ששמתי לב אליו?"
לרשום לעצמי, בשקט. מה ראיתי, מתי, ומה היא אמרה. לפעמים זה חוזר אחרי כמה פגישות, ולפעמים לא.
קרע ותיקון
ג'רמי ספרן וכריסטופר מוראן, שחקרו את הקשר הטיפולי, תיארו את הרגעים שבהם משהו בקשר נסדק כ"קרעים" בברית הטיפולית. לפי המחקר שלהם, קרע איננו בהכרח בעיה. כשמטפלת מזהה אותו ומתייחסת אליו בפתיחות, התיקון עצמו יכול לחזק את הקשר ולהיות חלק משמעותי מהעבודה.
רגע של "לא, זה לא זה" הוא לפעמים קרע קטן. הדרך שבה אנחנו מגיבות אליו מלמדת את המטופלת שמותר לה לא להסכים, ושהקשר יחזיק גם את זה.
להפסיק להשתמש במילה "התנגדות"
קל לתייג "לא" כהתנגדות. אבל וויליאם מילר וסטיבן רולניק, מפתחי הראיון המוטיבציוני, הציעו לחשוב אחרת: מה שנראה כהתנגדות הוא לרוב אות לכך שמשהו באינטראקציה צריך להשתנות, ולא תכונה של המטופל. במהדורות המאוחרות הם אף ויתרו כמעט לגמרי על המונח, ודיברו על "חוסר הרמוניה" בשיחה.
בעבודה עם קלפים זה אומר: אם היא אומרת "לא", אולי הקצב שלנו מהיר משלה. זה הזמן להאט, לא ללחוץ.
ומה אם אני עדיין חושבת שצדקתי?
זה קורה. ולפעמים באמת צדקנו. אבל גם אז, הדבר הכי חשוב הוא לא להוכיח את זה. הרלין אנדרסון והרולד גולישיאן תיארו את המטופלת כמומחית לחייה שלה. אם יש שם משהו, היא תגיע אליו בדרך שלה ובזמן שלה, ולא בגלל ששכנענו אותה.
שיקוף הוא הזמנה, לא קביעה. ולהזמנה מותר לסרב.
רוצה להבין את התמונה הרחבה? כדאי לקרוא גם את המאמר קלפים טיפוליים: בין השלכה לשיקוף, שבו כל הנושאים האלה מתחברים יחד.
מקורות
Safran, J. D., & Muran, J. C. (2000). Negotiating the Therapeutic Alliance: A Relational Treatment Guide. Guilford Press.
Miller, W. R., & Rollnick, S. (2013). Motivational Interviewing: Helping People Change (3rd ed.). Guilford Press.
Anderson, H., & Goolishian, H. (1992). The client is the expert: A not-knowing approach to therapy. In S. McNamee & K. Gergen (Eds.), Therapy as Social Construction. Sage.
תגובות