קלפים טיפוליים: בין השלכה לשיקוף. מה התפקיד שלנו כשהקלף נפתח?
מי שעובדת עם קלפים טיפוליים מכירה את הרגע הזה: מישהי מרימה קלף, מתבוננת בו, ואומרת מילה אחת. "חופש". "בית". "לבד".
הרגע הזה שייך לה. היא בחרה את הקלף, היא ראתה בו את מה שראתה, והמשמעות נולדה אצלה. ובכל זאת, אנחנו יושבות מולה. אז מה התפקיד שלנו ברגע הזה? האם עלינו רק להקשיב ולקבל, או שיש לנו גם משהו להוסיף?
המאמר הזה עוסק במתח שבין שני עקרונות, שנראים לפעמים סותרים: מצד אחד, אין לנו זכות להעביר אל הקלף את המחשבות והרגשות שלנו. מצד שני, יש לנו כלי חשוב, שאלות סקרניות ונוכחות קשובה, שיכול לעזור לגלות אם מתחת למילה הראשונה מסתתר עוד משהו.
לקלף אין משמעות "נכונה"
קלפים השלכתיים נקראים כך משום שמי שבוחרת קלף משליכה עליו את הרגשות, התחושות והמחשבות שלה. לתמונה עצמה אין פירוש קבוע. שני אנשים יכולים להסתכל על אותו צילום ולראות בו דברים הפוכים לגמרי.
ג'ודי וייזר, מחלוצות הפוטותרפיה, מדגישה בכתביה שהמשמעות של תמונה לעולם אינה ניתנת לידיעה אובייקטיבית, ובוודאי לא על ידי מי שמתבונן בה מבחוץ.
מכאן העיקרון הראשון: אנחנו לא יודעות מה הקלף "באמת" אומר. ואם אנחנו מרגישות בטוחות שאנחנו כן יודעות, זה הרגע לעצור. סביר שזו ההשלכה שלנו, לא שלה.
אז בשביל מה אנחנו שם?
קלף אפשר לפתוח גם לבד. אדם יכול לשלוף קלף בבוקר, להתבונן בו ולשאול את עצמו מה הוא מעורר. יש בזה ערך, ויש שימושים בקלפים שלא דורשים מטפלת כלל.
אבל בתוך מפגש טיפולי, הנוכחות שלנו משנה משהו. קודם כול, אנחנו מחזיקות מרחב בטוח ומהוות עדות למה שעולה, ולזה יש ערך גם בלי שנגיד מילה. ומעבר לזה, אנחנו עין נוספת. לא עין שרואה בקלף משהו שהיא לא רואה, אלא עין שרואה את מה שקורה בחדר, עכשיו, תוך כדי שהיא מדברת על הקלף.
וייזר עצמה, שעבדה עשרות שנים עם תמונות בטיפול, רואה בשאלות שהמטפלת שואלת את הכלי המרכזי של העבודה. התמונה פותחת את הדלת, והשאלות מאפשרות להיכנס.
הפער שאנחנו מקשיבות לו
חשוב לדייק: הפער שאנחנו שמות לב אליו איננו פער בין המילים שלה לבין "מה שבאמת רואים בקלף". זה פער בתוכה, בין מה שהיא אומרת לבין מה שקורה לה בזמן שהיא אומרת את זה. למשל:
מילה אחת, ואנרגיה אחרת: היא אומרת "שמחה" והקול נחלש.
פרט שמדלגים עליו: היא מתארת את כל התמונה, חוץ מחלק אחד בולט.
גוף שמגיב: הכתפיים עולות, הידיים נסגרות, המבט בורח.
צחוק במקום שנשמע כואב.
תיאור שמשתנה תוך כדי שיחה, כאילו התמונה עצמה "זזה".
לזה יש שם בספרות המקצועית. במודל המיקרו-מיומנויות של אלן אייבי, אחד המודלים הנלמדים ביותר בהכשרת אנשי טיפול, מופיעה מיומנות שנקראת "עימות" (confrontation). למרות השם, אין הכוונה להתעמתות. מדובר בניסיון עדין להביא למודעות משהו שהמטופלת אולי פספסה או נמנעה ממנו: מסרים מעורבים בין מחשבות, רגשות, מילים ושפת גוף. גם קרל רוג'רס, אבי הגישה ההומניסטית, ראה בחוסר ההתאמה בין החוויה הפנימית לבין האופן שבו אדם מתאר את עצמו את אחד המקורות המרכזיים למצוקה.
במילים אחרות, להבחין בפער ולהציג אותו בעדינות איננו חריגה מהעמדה הטיפולית. זה חלק ממנה.
פרשנות לעומת שיקוף
כאן נמצא ההבדל הגדול, וכאן גם נמצאים רוב הוויכוחים בתחום. מי שאומרת "אסור להשליך על הקלף של מישהי אחרת" צודקת. אבל השלכה ושיקוף הם שני דברים שונים.
פרשנות קובעת משמעות: "הקלף הזה מראה בעצם תקיעות", "נראה לי שזה קשור לאמא שלך". היא מעבירה את הסמכות אלינו.
שיקוף מחזיר לה משהו שקרה אצלה: "אמרת 'חופש', ושמתי לב שהקול שלך נהיה שקט. מה קורה בך עכשיו?". הסמכות נשארת אצלה.
שאלה סקרנית מזמינה אותה להמשיך להסתכל, בלי לרמוז על תשובה. כמה דוגמאות:
"מה עוד את רואה בקלף?"
"אם היית בתוך התמונה, איפה היית עומדת?"
"מה יש מחוץ לגבולות התמונה?"
"איך זה מרגיש בגוף כשאת מסתכלת על זה עכשיו?"
"מה הקלף הזה היה רוצה להגיד לך?"
שימי לב שבאף אחת מהשאלות האלה אין רמז לכיוון. אם שאלה מכילה את התשובה שאנחנו מקוות לשמוע, היא כבר לא סקרנית. היא פרשנות בתחפושת.
"לא לדעת" זה לא לשתוק
בטיפול הנרטיבי והשיתופי מרבים לדבר על "עמדת אי-הידיעה", רעיון שהציגו הרלין אנדרסון והרולד גולישיאן: המטופלת היא המומחית לחייה, והמטפלת מגיעה בסקרנות אמיתית ולא עם תשובות מוכנות.
אבל אי-ידיעה איננה פסיביות. אנדרסון עצמה כתבה שמטפלת לא יכולה להיות מסך ריק, נטול רעיונות ודעות, וקבעה שאפשר לשתף מחשבות פנימיות כל עוד הן מאפשרות לשיחה להמשיך. פיטר רובר, שהרחיב את הרעיון, הראה שהשיחה הפנימית של המטפלת, מה שהיא מרגישה ושמה לב אליו, יכולה להעשיר את המפגש כשהיא מוצעת בפתיחות.
כלומר, הבחירה איננה בין "לפרש" לבין "לשתוק". יש דרך שלישית: לשים לב, לשאול, ולהציע את מה שראינו כהזמנה ולא כקביעה.
חמישה עקרונות לשיקוף עדין
קודם קשר, אחר כך שיקוף. גם המקורות שתומכים בהצגת פערים מדגישים שעושים זאת רק אחרי שנבנה אמון. בתחילת הדרך, לפעמים מספיק להקשיב.
לבקש רשות. "אפשר לשתף משהו ששמתי לב אליו?" השאלה הזאת לבדה משנה את מאזן הכוחות.
לנסח כהשערה, בגוף ראשון. "שמתי לב ש...", "אני תוהה אם...", במקום "את בעצם מרגישה...".
להשאיר לה את המילה האחרונה. אם היא אומרת "לא, זה לא זה", מקבלות. לפעמים הלא הזה נכון, ולפעמים הוא אומר שעוד לא הגיע הזמן. בשני המקרים, זו ההחלטה שלה.
לבדוק את עצמנו. לפני ששואלות, כדאי לשאול בשקט: מה הקלף הזה מעורר בי? האם אני רואה כאן משהו שלה, או משהו שלי?
שתי שכבות, ושתיהן אמיתיות
כשמתחת למילה הראשונה מתגלה משהו אחר, קל לחשוב שהמילה הראשונה הייתה "טעות". אבל לרוב זו לא טעות. היא שכבה. לפעמים זו השכבה שמגינה, לפעמים זו המשאלה, ולפעמים שתי המשמעויות פשוט חיות זו לצד זו: מי שמרגישה כלואה יכולה בהחלט לראות בקלף את החופש שהיא מתגעגעת אליו.
התפקיד שלנו הוא לא להחליף את המשמעות שלה במשמעות שלנו. התפקיד שלנו הוא לאפשר לעוד שכבות להיראות, ולהשאיר בידיה את ההחלטה אם להיכנס אליהן.
זה גם מה שעושה קלף טיפולי טוב: תמונה פתוחה מספיק כדי שכל אחת תוכל לראות בה את עצמה, בלי שהתמונה תכתיב לה מה לראות. השאר קורה בשיחה, בנוכחות, ובשאלה הבאה.
מקורות
Ivey, A. E., Ivey, M. B., & Zalaquett, C. P. Intentional Interviewing and Counseling. Cengage. (מודל המיקרו-מיומנויות, כולל מיומנות העימות.) סקירה של מיומנות העימות
Strong, T., & Zeman, D. (2010). Dialogic considerations of confrontation as a counseling activity: An examination of Allen Ivey's use of confronting as a microskill. Journal of Counseling & Development, 88(3), 332–339. קישור למאמר
Anderson, H., & Goolishian, H. (1992). The client is the expert: A not-knowing approach to therapy. In S. McNamee & K. Gergen (Eds.), Therapy as Social Construction. Sage.
Rober, P. (2005). The therapist's self in dialogical family therapy: Some ideas about not-knowing and the therapist's inner conversation. Family Process, 44(4), 477–495.
Weiser, J. (1999). PhotoTherapy Techniques: Exploring the Secrets of Personal Snapshots and Family Albums. PhotoTherapy Centre. אתר מרכז הפוטותרפיה
Rogers, C. R. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95–103.
Raman, E., & Egetmeyer, M. OH Cards. OH Publishing. על כללי השיתוף בקלפי OH
תגובות