מה הגוף אומר כשהמילים אומרות משהו אחר: שפת גוף בעבודה עם קלפים טיפוליים
מטופלת מחזיקה קלף ואומרת: "זה מרגיש לי טוב". אבל היא מחזיקה אותו רחוק מהגוף, המבט שלה נודד לחלון, והנשימה נעשית קצרה. מה אנחנו עושות עם זה?
בעבודה עם קלפים טיפוליים נוטים להתמקד במה שנאמר על הקלף. אבל חלק גדול מהמידע נמצא במה שקורה בזמן שמדברים עליו.
כשיש פער בין המילים לגוף
קרל רוג'רס, אבי הגישה ההומניסטית, ראה בחוסר ההתאמה בין החוויה הפנימית של אדם לבין האופן שבו הוא מבין ומתאר את עצמו את אחד המקורות המרכזיים למצוקה. לפעמים הגוף כבר יודע משהו שהמילים עוד לא הגיעו אליו.
אלן אייבי, במודל המיקרו-מיומנויות, מתאר את התבוננות במטופל כמיומנות בסיסית בפני עצמה: לשים לב לשפת הגוף, לטון ולקצב, ולזהות מסרים מעורבים בין מה שנאמר למה שמובע.
על מה לשים לב בזמן העבודה עם הקלף
הידיים והקלף. האם היא מקרבת אותו או מרחיקה? מניחה אותו מהר? הופכת אותו? חוזרת לגעת בו?
הקול. שינוי בעוצמה, בקצב או בגובה, במיוחד סביב מילה מסוימת.
הנשימה. עצירה, אנחה, נשימה שמתקצרת.
המבט. כמה זמן היא מסתכלת על הקלף, ומתי היא מסיטה ממנו את העיניים.
היציבה. כתפיים שעולות, גוף שנשען אחורה או קדימה, רגליים שמשתלבות.
צחוק. צחוק במקום שנשמע כואב הוא לפעמים דרך להחזיק משהו קשה, או בהלה.
איך משקפים את מה שראינו
המטרה איננה לתפוס אותה "בשקר", וגם לא להסביר לה מה הגוף שלה "באמת" אומר. המטרה היא להחזיר לה את מה שראינו, כדי שהיא תוכל להתבונן בזה בעצמה.
"אמרת שזה מרגיש טוב, ושמתי לב שהרחקת את הקלף. מה קורה עכשיו?"
"הקול שלך השתנה כשהגעת לאנשים בתמונה. את מרגישה את זה?"
"עצרת לרגע לפני שאמרת את המילה הזאת. מה היה שם?"
שימי לב למבנה: קודם מה שהיא אמרה, אחר כך מה שאני ראיתי, ובסוף שאלה פתוחה. בלי "כי", בלי הסבר ובלי מסקנה.
להזמין את הגוף לשיחה
לפעמים, במקום לשקף, אפשר פשוט להזמין אותה לשים לב בעצמה. יוג'ין ג'נדלין, שפיתח את שיטת ה"פוקוסינג", תיאר את ה"תחושה המורגשת" (felt sense): תחושה גופנית, עמומה בהתחלה, שמחזיקה בתוכה משמעות שעוד לא קיבלה מילים.
"כשאת מסתכלת על הקלף, איפה את מרגישה את זה בגוף?"
"אם לתחושה הזאת היה צבע או צורה, מה הם היו?"
"מה קורה בגוף אם את מקרבת את הקלף? ואם את מרחיקה אותו?"
כמה זהירויות
לפני הכל קשר. שיקוף של שפת גוף יכול להרגיש חשוף. כדאי לעשות אותו כשיש מספיק אמון, ובעדינות.
סימן אחד הוא לא מסקנה. ידיים שלובות יכולות להעיד על סגירות, ויכולות גם להעיד על קור בחדר.
יש הבדלים אישיים ותרבותיים. מה שנראה לנו כהימנעות מקשר עין יכול להיות כבוד או נימוס.
להשאיר לה את המילה האחרונה. אם היא אומרת "לא, זה סתם", נקבל.
הגוף לא משקר, אבל גם לא מתרגם את עצמו. התפקיד שלנו הוא להזמין אותה להקשיב לו, לא לתרגם בשבילה.
רוצה להבין את התמונה הרחבה? כדאי לקרוא גם את המאמר קלפים טיפוליים: בין השלכה לשיקוף, שבו כל הנושאים האלה מתחברים יחד.
מקורות
Rogers, C. R. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95–103.
Ivey, A. E., Ivey, M. B., & Zalaquett, C. P. Intentional Interviewing and Counseling. Cengage.
Gendlin, E. T. (1978). Focusing. Bantam Books.
תגובות