השאלה לא חשובה - רק התשובה

בסדנה האחרונה שלי, בכנס השמיני לאומנות שימושית, סגרתי את המפגש עם שאלה לקבוצה. ביקשתי מהמשתתפות לבחור קלף שמתאר משהו שהיא למדה בסדנה.

התשובות היו מגוונות ומעניינות, שמחתי לשמוע אותן.

ואז אחת המשתתפות, שבהתה זמן מה בקלף שבחרה, אמרה בשקט: "לקחתי משהו ש.. זורק אותי למקום לגמרי אחר. לא קשור לסדנה. זה פשוט נתן לי בוקס בבטן."

התמונה שהמשתתפת בחרה

היא סיפרה לנו על פרויקט הצילום שהיא נזכרה בו, מהיכרותה רבת השנים עם המשפחה:

״החסרים בתמונה – פרויקט השחזורים עם משפחות החטופים"

של הצלמת שרון דרעי – כלתו של חיים פרי, אחד מהחטופים ממושב ניר עוז.

בפרויקט הזה, דרעי ביקשה ממשפחות החטופים לשחזר רגעים של אושר – בדיוק כפי שצולמו פעם עם יקיריהם, אבל... הפעם בלעדיהם.

"כשראיתי את התמונה הזו כשהוא ככה יושב...", היא אמרה, "אני לא יודעת.. זה פשוט תפס אותי.. זה הפוזה, המקום.. האווירה.. "

כל המשתתפות ישר התרעמו - אבל היי! זה לא תשובה לשאלה שנשאלה.

אני עצרתי את השיח ומיד אמרתי, שזו בדיוק המטרה של הקלפים.

לעצור לעזור לנו להוציא זכרון, תחושה או אפילו משאלה מבפנים.

צילום זה שפה, ואנחנו לא יודעות מה הדימויים בתמונה יעשו למי שמסתכל בה.

בגלל שהתמחונות כל כך ריאליסטיות, בשונה מצוירים - הם ישר יקחו אותנו לעולם שלנו.

זה היה הרגע שבו הבנתי, שוב, את העוצמה שיש לקלפים ההשלכתיים.

כמה שהם שער לרגש, לחיבור, למה שלא תמיד קל להגיד.

לדברים שהדחקנו.

לדברים שסובבים אותנו תמיד.

כמנחת קבוצות, ידעתי שאין שום צורך למהר הלאה. השיתוף הזה היה לב העניין.

הוא פתח פתח לשיח עמוק ומרגש, כזה שמחבר בין האדם לבין מה שיקר לו באמת - ולפעמים גם למה שכואב לו בפנים.

הקלפים מאפשרים את זה.

הם לא מתיימרים לתת את התשובה הנכונה, הם פשוט מאפשרים להרגיש.